חיפוש
דלג על חיפוש
לחיפוש ביטוי מדוייק הוסף גרשיים
תוכן העמוד
דלג על תוכן העמוד

בולימיה ואכילה בולמוסית

ככלל, הטיפול בבולימיה ובאכילה בולמוסית דומה מאוד לטיפול באנורקסיה, וכל מה שנכתב לגבי האתגרים שהפרעות אלו מציבות בפני ההורים והמשפחה דומים אף הם

יתרה מזאת, חלק ניכר מהסובלים מאנורקסיה עלולים לפתח בולימיה בתגובה להרעבה המתמשכת של הגוף. הגוף "זוכר" את התקופה שלפני השתלטות ההפרעה, ולעיתים יש באמת געגוע לאוכל באופן כללי או למזונות מסוימים שנגרעו מרשימת המזונות ה"מותרים". התוצאה עלולה להיות קושי בוויסות האכילה, ולהתפתח לבולימיה. היא עשויה להימשך זמן קצר, כחלק מתהליך של איזון, אך עלולה להפוך גם להפרעה ארוכת טווח ולחלק מהחיים.

במקרים אחרים מתפתחות בולימיה או אכילה התקפית ללא אנורקסיה כמופע מקדים, אם כי ברוב המכריע של המקרים היה שלב של ירידה כלשהי במשקל, גם אם קצר ולא דרמטי.

בכל מקרה, ילד או ילדה הסובלים מבולימיה כמהים - כמו כל בעלי הפרעות האכילה - לרדת במשקל, ולהגיע למראה גוף שהוא אידיאלי מבחינתו או מבחינתה.

החוויה המלווה ילד הסובל מבולימיה או מאכילה בולמוסית נעה בין תחושת בושה לחוויית כישלון תמידיות. הוא לא מצליח להגיע למשקל שהגדיר לעצמו כרצוי, ואוכל בתחושה של חוסר שליטה. הוא מרגיש שהוא שבוי במעגל של אכילה ללא שליטה ואחריה פעולות "טיהור", כגון הקאה, צום, שימוש במשלשלים או פעילות גופנית מוגזמת, וחוזר חלילה. המחשבה שחוזרת על עצמה היא: בפעם הבאה זה לא יקרה לי! אני אשלוט באכילה שלי ואווסת אותה באופן "יעיל". 

התנועה בין התחושות הללו תקשה עליכם לקבל את הסכמת הילד או הילדה לקבל טיפול. התמסרות לטיפול נחווית כוויתור על שליטה.

בכפוף לכל מה שנאמר, במסגרת הטיפול בבולימיה או באכילה בולמוסית ילדכם לא יקבל הכוונה לירידה במשקל, למרות שגם אם הוא עלה במשקל - מקור ההפרעה הוא חסר ורעב.

וזה כל ההבדל. מלבד המטרה המוצהרת של עלייה במשקל, אם הפרעת האכילה היא אנורקסיה, יתר מטרות הטיפול ודרכי הטיפול דומות. גם התחלואה הנלווית דומה, שיעורי ההחלמה דומים מאוד, וכך גם הגורמים התורמים להחלמה.

מטרות הטיפול המרכזיות הן אכילה מלאה, מאוזנת ומווסתת, וכן התנהגות אכילה תקינה. בלי קשר למשקל של ילדכם, ואפילו הוא תקין או אף גבוה יחסית, אוכל הוא התרופה למצבו. הוא זקוק לעזרה ולתמיכה מתמדת, לעיתים אינטנסיבית, בכל ארוחה, כל יום - כדי לאכול כראוי, להימנע מהתנהגויות מפצות ולצמצם מחשבות קשות על עצמו ועל האכילה שלו.

כללים חשובים

במסגרת זאת חשוב להקפיד על כללים:
  • אכילה במקצב קבוע ובמרווחים קבועים, של שעתיים וחצי עד שלוש שעות בין תחילת ארוחה אחת לזו שאחריה. 
  • להימנע מהחלפת פריטים בתפריט. ילדכתם עסוקה מאוד בערכם התזונתי של מרכיבי התפריט, וכל החלפה גוררת חישובים דקדקניים בניסיון למצוא פריטים בעלי ערך תזונתי נמוך יותר ולצמצם את התפריט. העיסוק הזה מגביר את החרדה של הילדה. 
  • מאותה סיבה ראוי להימנע מדיונים על מזונות שנאכלים בבית ונמצאים במקרר או במזווה. 
  • התגייסות לעזרת ילדה או ילדה הסובלים מבולימיה או מאכילה בולמוסית דורשת מהמשפחה לתכנן היטב את הקניות, כדי להימנע מצבירת כמות גדולה של מזון, אשר עלולה לעורר בשעת משבר דחפים לאכילה מופרזת.
  • ילדכתם צריכה לאכול את התפריט במלואו. לא יותר ולא פחות. דילוג על ארוחה או צמצום האכילה עלול לשבש את ההתמודדות שלה עם הקשיים. 
  • לאחר בולמוס, רוב הילדים ינסו לצמצם את האכילה, צמצום כזה מזמין את הבולמוס הבא. זכרו שהתפריט הוא התרופה.
  • זאת נקודה מהותית, ולכן נדגיש אותה שוב: משפחה שמלווה ילדה הסובלת מבולימיה, לאחר תקופה שבה סבלה מאנורקסיה, מתקשה פעמים רבות להוות גורם ממתן מבחינת האכילה. אתם שמחים לראות אותה אוכלת בתאווה, אבל ההחלמה מהפרעות האכילה מחייבת שבירה של מעגל הקסמים הזה. העזרה שילדכתם באמת זקוקה לה היא שמירה על כך שלא תחרוג מהתפריט שהותאם לה. במקביל, עודדו אותה לשתף את המטפלים בהעדפותיה הקולינריות, כדי שיעזרו לה לשלבן בתפריט באופן מווסת.


עבור לתוכן העמוד