לוגו כללית
חדשות שניידר 78
כותבים עלינו 79
אירועים וכנסים 80
טפסים להורדה 81
טלפונים חיוניים
מחקר
ממלכת הילדים
תרומות
עמוד פנימי - שלום כיתה א
מדיניות איכות הסביבה

חרדות של ילדים

מהי חרדה בילדים ומה ההבדל בינה לבין תחושת פחד? מתי הפחד הוא חלק מתהליך הגדילה וההתפתחות הטבעי ובאילו מקרים מדובר בהפרעת חרדה? איך מטפלים בילדים עם חרדה, מה ההורים צריכים לעשות בעבורם וממה הם צריכם להימנע? מדריך להורים לילדים חרדתיים
פורסם: 19.02.15 | עודכן: 02.02.16



חרדה היא ביטוי פסיכולוגי או פיזיולוגי לתחושה של אי שקט, הנגרמת בשל מתח ודאגה מסכנות ואיומים, ממשיים או דמיוניים. ילדים רבים חווים פחדים שהם תואמים לגיל, אך במקרים מסויימים גם פחדים נורמליים של ילדים עלולים לקבל ביטוי קיצוני, לפגוע בשגרת החיים ולהפריע לילד לתפקד.


מהם הגורמים להופעת חרדות ופחדים?
הפחד הוא רגש טבעי, הנחוץ לשמירה על קיומנו. תגובת הפחד היא זו שמביאה אותנו להימלט ולחפש מחסה או להילחם במצב של סכנה מיידית. מנגנון החרדה  הינו מנגנון בריא וטבעי והתפתח אצלנו בצורה אבולוציונית. כך למשל, כשהאדם הקדמון  נתקל בנמר מסוכן, הוא היה צריך לברוח או להילחם בו, ולכן רגש הפחד והמנגנונים בגוף שהוא הפעיל הצילו את חייו. עם זאת, בתקופתנו, ישנם מצבים רבים בהם מנגנון הפחד מתחיל לפעול במצבים בהם הוא מיותר, כמו למשל באמצע שיעור בכיתה. מצבים אלה מעוררים בגופנו תגובות לא נעימות שיכולות לגרום לנו סבל רב.


האם חרדות הן חלק טבעי מהתפתחות הילד?
ילדים מפחדים מתופעות ודברים שונים, שאנשים מבוגרים לא מפחדים מהם, כמו חושך או רעשים חריגים. בנוסף לכך, חרדות הן תופעות שכיחות בילדים ועלולות להופיע כחלק טבעי מתהליכי הגדילה וההתפתחות. בגילאים מסוימים, חרדה היא תופעה צפויה אשר מותאמת לשלב ההתפתחותי של הילד. עם זאת, כאשר תגובות החרדה מופיעות בעוצמה רבה, הדבר גורם למצוקה ניכרת ומפריע באופן שוטף לתפקוד שנדרש באותו גיל. במצבים אלה כדאי לשקול פנייה לייעוץ ולבחון אפשרות לקבל עזרה.


האם הילד חש בחרדה באופן תמידי וללא הפסקה?
מנגנון החרדה לא יכול לפעול לנצח. הגוף שלנו בנוי בצורה שבה מנגנוני פידבק פנימיים אינם מאפשרים מצב של חרדה מתמידה. לכן, החוויה האמיתית של החרדה היא בצורה של גל שעולה ולאחר מכן - תוך 20 עד 40 דקות - הגל הזה יורד. למרות זאת, ילדים רבים שחווים חרדות נמצאים במצב של חשש מתמיד מפני חרדה ולכן הם דרוכים או נמנעים ממצבים רבים שעלולים לעורר אצלם תגובות חרדה.


מהם התסמינים של חרדה בילדים?
חרדה בילדים מאופיינת בדרך כלל בתסמינים (סימפטומים) הבאים:


- תסמינים גופניים: קוצר נשימה, דופק מואץ, תחושת מחנק, כאבי ראש, כאבי בטן, בחילות והפרעות בשינה.

- תסמינים מחשבתיים: קשיי ריכוז, קשיי זיכרון, מחשבות דאגה בנוגע לדברים שליליים שעלולים לקרות לילד או לקרובים אליו, מחשבות טורדניות.

- תסמינים רגשיים: תחושת מצוקה, פחד, ייאוש, חוסר אונים או דאגה.

- תסמינים התנהגותיים: הצמדות להורים, סירוב ללכת לבית הספר או לצאת לטיולים, חוסר רצון לישון אצל חברים או בחדר לבד, עיסוק רב בשאלות על המצב והעתיד, חזרה על פעולות, חזרה על מחשבות או מילים מסוימות, הימנעות מללכת לחוגים ולפעילויות מחוץ לבית.


איך מאבחנים חרדה?
אבחון פסיכולוגי ראשוני בוא  תהליך הערכה לצורך הערכת סוג החרדה, היקף ועומק הבעיה. בסיומו של התהליך, תינתן המלצה להמשך אבחון, יעוץ, או טיפול מתאים. האבחון יינתן בעקבות פנייה ישירה של הורי המטופל או הפניה מגורם מקצועי.


אבחון פסיכיאטרי תרופתי ייעשה על ידי פסיכיאטר, כאשר עולה אפשרות שהילד המטופל זקוק לטיפול תרופתי. במהלך האבחון תיבדק אפשרות זו וההמלצות הרפואיות יותאמו לצרכים האישיים של הילד.


מתי החרדה הופכת לבעיה הדורשת טיפול?
כאמור, חרדה בילדים היא צפויה ונורמלית בשלבים מסוימים של ההתפתחות.  עם זאת, כשאנו מדברים על "הפרעות חרדה", אנו מתכוונים למקרים שבהם תגובת החרדה מופיעה בעוצמה רבה, הגורמת למצוקה רבה  או מפריעה באופן שוטף לפעילויות היומיומיות של הילד.

ילדים חרדתיים נוטים לתפוס אירועים שליליים שהסבירות לקיומם נמוכה (כמו תאונה או הידבקות במחלה נדירה) כאירועים שהסבירות להתרחשותם גבוהה. כתוצאה מכך הם נתקפים בדאגות מוגזמות הגורמות להם סבל רב. בנוסף לכך, הם נוטים לפעמים לפתח תסמינים גופניים כמו כאבי ראש, דופק מואץ, הזעה וקשיי נשימה. לילדים אלה, חסרות בדרך כלל דרכי התמודדות יעילות עם החרדה ולכן כשמתעוררת אצלם מצוקה, הם מתקשים להירגע ונוטים להגיב בדרך שדווקא מגבירה את הלחץ שלהם. הם נוטים לברוח ממצבים מעוררים חרדה (למשל, לעזוב את הכיתה באמצע מבחן), להימנע ממצבים בהם הפחד עשוי להתעורר (למשל לצאת לטיולים), או שהם מתרגלים להיעזר בהוריהם כמקור להרגעה ומתקשים לתפקד בלעדיהם.

איך מטפלים בחרדה במרכז שניידר?
הטיפול במרפאת החרדה כולל התערבויות פסיכולוגיות (פרטניות וקבוצתיות) ופסיכיאטריות בהתאם לצורך. הטיפול הפסיכולוגי נעשה בשיטה התנהגותית קוגניטיבית הקרויה CBT. טיפול זה כולל 8 עד 16 פגישות. כל הטיפולים משלבים בתוכם הדרכת הורים במינון שנקבע על ידי הצוות, בשיתוף המשפחה ובהתאם לצרכים של הילד המטופל.

צוות המרפאה מטפל בילדים, שסובלים ממגוון פחדים וחרדות בשיטת טיפול קצרה וממוקדת, הפונה ישירות לשיפור התפקוד ודרכי ההתמודדות של הילד הסובל ומשפחתו. הצוות  מציע התערבויות טיפוליות שונות, הן במישור הפסיכולוגי והן במישור התרופתי.

ילדים שמגיעים למרפאה, מתקבלים, לאחר פגישת הערכה, לסדנאות פרטניות או קבוצתיות שמקנות להם כלים להתמודדות עם חרדות. הסדנה הפרטנית כוללת הדרכות להורים ויעוץ פרטני לילד ונמשכת עד 16 פגישות שבועיות לכל משפחה.

הטיפול ההתנהגותי־קוגניטיבי מתמודד עם החרדה בדרכים הבאות:

- המישור הגופני: הילד מתרגל טכניקות שונות, כדי לשלוט במידה מסויימת ברמת העוררות הגופנית הנלוות לחרדה. טכניקות אילו עוזרות לילד לקבל תחושת שליטה בתגובותיו הגופניות. תחושת השליטה עשוייה לעזור מאוד בהתמודדות עם החרדה גם במישורים האחרים.

- המישור המחשבתי־קוגניטיבי: הילד לומד טכניקות שונות, שמסייעות לו להתמודד עם המחשבות השליליות. אחת הטכניקות הנפוצות היא ליצור שורה של מחשבות מתחרות למחשבות השליליות: "המצב לא נעים, אבל נסבל", "לא מתים מזה", "יש לי תוכנית איך להתמודד", "החרדה עולה ואחר כך יורדת"'. המחשבות המתחרות אינן מבטלות את המחשבות המפחידות, אבל יוצרות מרחבי חופש לילד, אשר יכולים לאפשר תגובות אחרות זולת מנוסה והימנעות, ומאפשרים לילד להישאר במצבים מאיימים ולהתמודד עמם. הילד גם לומד לאמץ עמדה מתבוננת כלפי המחשבות המאיימות ובכך ליצור מרחק רגשי מהן, אשר מאפשר לו להתמודד עמן.

- המישור ההתנהגותי: בהפרעות חרדה נוצר מעגל המזין את עצמו בשל תגובות ההימנעות, שבה הילד הנמנע אינו יכול להתרגל למצב המאיים כיוון שהוא נמנע ממנו. כתוצאה מכך מתעצם הפחד של הילד. בחלק ההתנהגותי של הטיפול נעשה מיפוי של מצבים מפחידים מהם נמנע הילד, תוך יצירת היררכיה של המצבים המאיימים לפי עוצמת החרדה  הצפוייה בהם. לאחר מכן נעשית חשיפה הדרגתית למצבים המאיימים הללו. וכך, לאט לאט, מוחו של הילד מתרגל למצבים המאיימים, כאשר הוא קולט שהמצבים המפחידים אינם מסוכנים.


כדי להצליח בטיפול ההתנהגותי־קוגניטיבי, נדרש שיתוף פעולה רב מצד הילד והוריו, כיוון שהטיפול דורש מפגשים קבועים עם הילד ומשפחתו ועבודה על תרגילים ומשימות בבית.


מה ההבדל בין חרדות במבוגרים לבין חרדות בילדים?
אצל הילדים - בניגוד למבוגרים - בעיית החרדה כוללת לא רק את הילד עצמו, אלא גם את הוריו. ההורים הם הסביבה טבעית, העוטפת את בעיית החרדה ומגדירה את תנאי קיומה. ילד החש חרדה אינו מהווה יחידה עצמאית, והוא נדחף לחיק הוריו ודורש הגנה והקלה. מצד אחד, ההורים הם דמויות המפתח, שיכולות להקל על בעיית החרדה, לסייע להתמודדות מוצלחת עם תקופות מעבר בחיי הילד או להתגבר על משברים. אולם מהצד אחר, ההורים יכולים לתרום בלי משים להמשך קיומה של החרדה, להחרפתה או אף להנצחתה.


תגובת ההורים איננה תוספת זרה לבעיה, אלא חלק ממנה, עד כי קשה להבין את בעיית החרדה ולטפל בה מבלי להבין את תגובת ההורים ולשפר אותה. בעיית החרדה של הילד היא בעייה המתקיימת תמיד בזיקה להוריו.


איך אפשר לעזור לילד שלי להתמודד עם בעיות חרדה?
ההורים יהיו חלק בלתי נפרד מהטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי שיעבור הילד. המטפל יפגש עמם כחלק מהטיפול בילד, כדי לעזור להם להבין את מקומם בחרדתו של הילד, תוך זיהוי תרומות אפשריות שלהם לחרדתו. המטפל יסייע להם להביא לפתרונה על ידי מחשבה על דפוסי התנהגות, אשר יסייעו לילד להתמודד עם החרדה.


ההורה שאליו פונה הילד במצוקתו נתון בלחץ רגשי רב, כיוון שהילד שלו סובל ודוחק בו שיגן עליו מהאיום ויפעל להקטנה מיידית בסבל שלו. ההורה צריך לזכור עיקרון חשוב בהקשר לתגובתו - עליו לפעול בצורה תומכת ולא מגוננת. כאשר ההורה נוקט בעמדה המגוננת, ההורה גם אחראי לתפקוד ואילו הילד מקבל את ההגנה באורח פסיבי. תגובה מסוג זה מתאימה למצבים של סכנה מיידית ומוחשית, אך איננה מתאימה לבעיית חרדה, הנמשכת לאורך זמן.


מה ההבדל בין הורה מגונן להורה תומך?
ההורה התומך מאפשר לילד שלו לאסוף את כוחותיו ולהתחיל להתמודד עם הבעיה בהדרגתיות ובכוחות עצמו. ההורה התומך ער לכך שהילד זקוק לעזרה ושהוא עדיין אינו מסוגל להתגבר על הבעיה בעצמו. אולם התמיכה מיועדת מלכתחילה לחיזוק ההתמודדות העצמאית של הילד. הבדל זה בין הורות מגוננת להורות תומכת עשוי להכריע בין הצלחת טיפול או כשלונו.

לפעולת התמיכה של ההורה בילד יש שני מרכיבים הכרחיים להצלחתה:
- קבלת הסבל ותמיכה: ההורה צריך לקבל ולהכיל את סבלו של הילד. לא ניתן לתמוך ללא הנכונות לתת לסבל מקום לגיטימי, להימנע מעמדה מאשימה ולהושיט לילד נחמה ועידוד.

- דרישה לתפקוד ברמה מסויימת: ההורה צריך להוביל למצב בו יכולות התפקוד של הילד יבואו לידי ביטוי. לא ניתן לתמוך תוך ויתור על דרישות התפקוד.

כדי שפעולת התמיכה תצליח היא חייבת להיות מורכבת משני המרכיבים. אם ההורה דורש מהילד לתפקד ללא קבלת והכלת החרדה, הוא מחזיק בעמדה דורשת בלבד.


אם הוא מקבל את הסבל ומוכן להכיל אותו, אולם לא דורש מהילד לתפקד, הוא מחזיק בעמדה המקבלת והמגוננת בלבד. בשני המקרים, בעיית החרדה של הילד רק תועצם ולא תיפתר.

האם ההורים יכולים לחלק ביניהם תפקידים - אחד מגונן והשני דורש?
לעתים ההורים מתחלקים בתפקידים, כשאחד ההורים הוא ההורה הדורש, ואילו השני הוא ההורה המגונן. חלוקת תפקידים זו יכולה להביא לשיתוק הדדי של המערכת ההורית ולהנצחת בעיית החרדה. תגובותיו של ההורה הדורש, כמו אילו של ההורה המגונן, מעידות על כשל בתפקוד הגבול האישי שבין ההורה לבין הילד. לכל אחד מאתנו יש גבול אישי, שהוא מעין שכבת הפרדה ומיגון המאפשרת לנו למנוע השתלטות של גירויים או דרישות חיצוניות על רגשותינו ופעולותינו. הגבול האישי מאפשר לנו להשהות ולשקול את צעדינו, או למתן את תגובותינו במקרה הצורך.

הורה אשר נחפז להגיב תמיד בהגנה מידית כלפי הילד החרד, ללא יכולת להשהות את תגובותיו כדי לאפשר לילד להתמודד באופן עצמאי, מגלה שחיקה בגבולו האישי. חסרה לו שכבת המגן, המאפשרת לו שלא לצאת להצלה מיידית של הילד, אלא לתמוך בו תוך איפשור מרחב להתמודדות עצמאית של הילד. לצד זה חשוב להוסיף כי הגבול בין ההורה לבין הילד צריך להיות גבול חצי חדיר, אשר מצד אחד מבדיל בין ההורה לילד, אבל מהצד האחר מאפשר לילד מקום להביע את רגשותיו ולשאוב נחמה מההורה.


מהם המקרים שבהם התנהגות ההורים עלולה להביא להפרעת חרדה בילד?
ההורה המגונן נוטה לפעול במקום הילד ולשים את עצמו במקומו וכתוצאה מכך הגבול האישי המבדיל בין ההורה לבין הילד ומטלותיו אינו ברור. השחיקה בגבול האישי באה לידי ביטוי גם ברגשותיו של ההורה. החרדה של הילד מציפה אותו והוא מגיב בצורה אימפולסיבית כדי להפסיקה, אפילו אם ההתמודדות חיונית להתפתחותו של הילד. במקרה זה, לפעמים לא ברור האם החרדה היא של הילד או של ההורה.


במקרה של ההורה הדורש, הגבול האישי של ההורה לא חדיר מספיק לרגשות ולמסרים של הילד. הורה המנסה לגרום לילד החרד להתגבר על החרדה באמצעות אמירות בוטות, הטפות לאומץ לב, או הצהרות על כך שאין כל סיבה לפחד, לא יהיה מקור של תמיכה לילד ולא יקרב אותו להתמודדות, אלא להיפך. ההורה הדורש ללא יכולת לקבל ולהכיל את חרדת הילד עלול ליצור שתי בעיות בגבול בינו ובין הילד:


- הגבול אינו חדיר דיו, כך שההורה אינו פתוח לצרכים ולמסרים של הילד.

- ההורה חודר לגבולו האישי של הילד ומנסה לקבוע בעבורו איך להרגיש לחשוב ולהגיב. הילד עלול לתפוס את תגובת ההורה כביטול זכותו לרגשות משלו ("אין כאן בכלל ממה לפחד", "מה אתה פוחד ממנו, תרביץ לו בחזרה").

מהי הדרך הטובה ביותר של ההורים להתמודד עם בעיית החרדה של הילד?
הדרך הנכונה להתמודד עם בעיות החרדה היא לשמור על תמיכה בילד, כדי שיתמודד עם המצבים מהם הוא חרד ולא להגן עליו תוך הרחקתו מהם. הגנה על הילד, תוך מניעת כל התמודדות או קשר עם הגירוי המאיים, עשוייה להתפתח להפרעת חרדה.


איך מתקבלים לטיפול במרכז שניידר?
כדי להתקבל לטיפול במרפאת חרדה במרכז שניידר, יש לעבור פגישת הכרות והערכה. תהליך ההערכה כולל ראיון עם פסיכולוג ומילוי שאלונים, שנועדו למפות את מכלול הקשיים של הילד. בפגישות אלה נעשית הערכת מצב הכוללת תוכנית טיפול והפנייה לטיפול תרופתי במידת הצורך. פגישת ההערכה נמשכת כשעה וכוללת ראיון עם הילד ושני הוריו.



דני לוטן הוא מנהל מרפאת חרדה במחלקה לרפואה פסיכולוגית במרכז שניידר לרפואת ילדים

כתבות נוספות

בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד