איך מתכוננים להתערבות משמעותית

בפרק זה נסקור את הפעולות שעל בני הבית לנקוט כדי להתחיל בהתערבות שתיצור השפעה על ההפרעה. ניתן דגשים כיצד ליצור סביבה ביתית בטוחה ונכוון זרקור אל השותפים לדרך במסע הזה

פרופ' סילבנה פניג ועדי בר איל

לאחר הבנת הגורמים להפרעה, זהו הזמן "להפשיל שרוולים" ולהיערך יחד עם בני הבית להתערבות במצב.

שוחחו על התוכנית לפרטיה עם השותפים בסביבת הילדה: בני המשפחה (לעיתים אפשר להיעזר בבני משפחה מורחבת, כמו בני דודים קרובים, סבא וסבתא וכו') והצוות החינוכי. עם זאת, מומלץ לא לערב אחים או חברים של הילדים בהשגחה על האכילה.
הציגו מול הילדה עמדה אחת, עקבית, כדי להימנע מתקלות בתפר בין מטפל אחד לשני, כגון: "אמא אמרה...", "סיכמתי עם סבתא..." וכו'.
תאמו את אותן עמדות גם עם המטפלים המקצועיים - של ילדתכם ושלכם.
תכננו היטב איך להציג ולהסביר לילדתכם את התוכנית המתגבשת, ואיך תסבירו לבני הבית האחרים, אחים וכו', את המצב.
הוציאו את המשקל מהבית.
תכננו את התפריט לימים הקרובים וערכו מראש את הקניות לכל הימים האלה, כדי להימנע ממחסור במוצר כלשהו ומהליכה משותפת לקניות. הליכה משותפת לקניות עלולה להוביל לעימותים סביב ההרכב התזונתי במקום ציבורי.
התארגנו במקום עבודתכם לימי החופש שתזדקקו להם לצורך ליווי הילדה לטיפול. זכויותיהם של הורים לילדים חולים מופיעות באתר הביטוח הלאומי.
נסו לרתום את בית הספר לעזרת בתכם, באמצעות המחנך, מורה אהוב או היועצת. העזרה הזאת חשובה במיוחד בזמני האכילה, אבל גם בהתייחסות הכללית לילדה ולמה שעובר עליה.
שנו מחויבויות קודמות אם נקבעו למועדי ארוחות.
היפטרו מבגדים קטנים מדי בארון של הילדה.
הכינו נושאים לשיחה נעימה וכל מה שנדרש כדי להעביר זמן בנועם. אתרו תוכניות טלוויזיה מהנות, דאגו לחומרי יצירה ותכננו פעילויות כיפיות מחוץ לבית.
מצאו לעצמכם תמיכה וארגנו עבור עצמכם אפשרויות התאווררות. הדרך ארוכה ומפותלת. גם אתם ההורים מתמודדים עם קשיים וחווים מצוקות.

כיצד ניצור סביבה ביתית בטוחה

הוציאו את המשקל מהבית (אם קיים). ילדתכם עשויה לחוש צורך להישקל באופן תכוף, לעיתים מספר פעמים ביום. השקילות התכופות מעוררות מתח וחרדה, אך קשה לבעלי הפרעות אכילה לשלוט בדחף. ייתכן אמנם שתהיה לילדה גישה למשקל בבתים אחרים, אבל יש חשיבות ליצירת סביבה ביתית בטוחה.
סלקו מהבית תרופות המשפיעות על מערכת העיכול, כגון: "נורמלקס" ותרופות משלשלות, משַתנים, ותכשירים כגון: "בנפייבר", תה טיבטי ודומיהם. אם אחד ההורים זקוק לחומרים מסוג זה, יש לשמור אותם הרחק מהישג ידה של הילדה.
אוכל אינו "טוב" או "רע", "משמין" או "בריא", אלא מתאים או לא מתאים לנסיבות הספציפיות. כאשר ילד מאובחן בסוכרת מוטלות עליו הגבלות תזונתיות – וכך גם כאשר ילדה מאובחנת בהפרעת אכילה. על מנת להקל את הבחירה במזונות שמתאימים לילדתכם, רצוי שהמשפחה כולה תתגייס גם במישור הזה, תבצע שינויים תזונתיים בתפריט הביתי ותימנע מלהכניס הביתה מזונות שאינם מתאימים למצבה הבריאותי.
מזונות מסוג "דל שומן", "ללא סוכר", "מופחת סוכר", "דיאטטי" או "קל" אינם מתאימים למצב. אם מזונות כאלה לא יימצאו בבית, ילדתכם תבחר לעצמה מזון שמתאים למצבה בלי שתיאלץ להתמודד עם פיתוי מגרה. זכרו גם במכולת או בסופר: התפריט הוא המרשם הרפואי של ילדתכם, והמזונות שמופיעים בו הם התרופה העיקרית למחלתה.
התרבות שלנו עוסקת באופן אובססיבי בשאיפה להיות רזה, והערות על משקל או על דיאטות של אנשים אחרים הפכו לחלק משיחות היומיום שלנו. אי אפשר למנוע באופן מוחלט אמירות כגון: "את נראית נהדר, ירדת במשקל?" או "איזה יופי שרזית". סביר להניח שגם ילדתכם חשופה לאמירות כאלה, אך ניתן לשלוט על מה שנאמר בחיק המשפחה, ולהפוך את הבית למקום בטוח גם מבחינה זו.
בהמשך לכך, הימנעו מלהכניס הביתה תכנים הקשורים לדיאטות, אופנה, כושר וכו'. בהנחה שילדתכם נחשפה אליהם ברשתות החברתיות, ניתן ורצוי לנהל על כך שיח פתוח – עם הילדה ועם הצוות המטפל.

במסגרת זו מומלץ להימנע מלשוחח ליד הילדה על הנושאים הבאים:

המשקל שלך כהורה.
רצון שלך לעלות או לרדת במשקל.
דיאטות.
מזון "רע" ו"טוב", "בריא" ו"לא בריא".
משקל או מראה חיצוני של חברים, בני משפחה או דמויות מפורסמות.
התפריט שילדתך נדרשת לאכול כחלק מהטיפול.
המשקל של ילדתך או משקל היעד שלה.

משקל הוא נושא רגיש עבור מי שמתמודד עם הפרעת אכילה. גם אם בתך מתאמצת להחלים מהפרעת האכילה, היא חווה קושי גדול אל מול העלייה ההכרחית במשקל. במילים אחרות: מה שנראה לנו כדבר חיובי נחווה אצלה כשלילי.

יתרה מזאת, לא בכל המקרים המשקל מהווה מדד נכון לבריאות של ילדךתך, ובוודאי שהוא איננו המדד היחיד. נזכיר זאת שוב: אנשים עם הפרעת אכילה חמורה עשויים להיות בתת-משקל, במשקל תקין או בעודף משקל.

הבריאות היא מוקד הדאגה העיקרי, ובה מתמקד הטיפול. לכן, מומלץ כאמור לא לדון ולשוחח עם הילדה על המשקל שלה או על משקל היעד.

ההישרדות של השותפים לדרך

ילדתכם לא בחרה לחלות - לא באופן מודע ולא באופן בלתי מודע – והיא בשום אופן לא נהנית מהמצב. הפרעת האכילה מנהלת את מחשבותיה ואת התנהלותה, כי היא סובלת מאנורקסיה או בולימיה. אבל - ילדתכם לא אנורקטית ולא בולימית. זה לא אותו דבר.

סביר להניח שאין לילדתכם מוטיבציה לאכול או להילחם במחלה בתחילת הדרך, והתובנה שלה לגבי מצבה נמוכה, אם קיימת בכלל. אמנם רק היא יכולה לאפשר את ההחלמה, שכן היא מותנית בשינוי הרגלי האכילה שלה, אבל היא אינה יכולה לעשות זאת לבד. זו אינה משימה לאדם אחד. על כן, כולכם כמשפחה חייבים להתגייס למאמץ, כל אחד כפי יכולתו וכוחותיו. חשוב לגייס כל מי שניתן, כדי לחלק משימות ולהתחלק בנטל.

במקביל, כולכם צריכים לקבל טיפול וסיוע וכולכם זקוקים להעצמה ולחיזוקים, כדי שתוכלו באמת להיות משאב ומשענת לבת המטופלת.

אל תתמסרו לרגשות אשמה!

אשמה היא לא תוכנית פעולה ולא יכולה לתרום בשום אופן להחלמה.

שימו לב ליתר בני הבית

קשה למצוא זמן ולגייס משאבים רגשיים לשאר בני המשפחה עקב ההתגייסות למען הילדה המטופלת. בני הבית האחרים, בעיקר אחים, עלולים להרגיש פגועים וזנוחים. יתר על כן, הסערה והלחץ הנפשי של ההורים עלולים להקרין גם עליהם – וגם על היחסים בין ההורים עצמם. אל תתעלמו מהקשיים האלה. דברו עליהם - וטפלו בהם. הם ילוו את המשפחה בתקופה הקרובה, והיא תיארך הרבה יותר מכמה ימים או שבועות. הצוות המטפל יכול לסייע גם כאן.

זו נקודה חשובה, ועל כן נדגיש את העניין: חשוב מאוד שכלל בני הבית יבינו את מה שעומד בפני הבת שנמצאת בטיפול ובפני כולכם, כל אחד ואחת בהתאם ליכולתו להבין, להיות מעורב ולתרום. המצב בבית עלול להיות טעון וקשה, כעס של הילדה המטופלת עלול להיות דבר שבשגרה, ומנגד יכול להתעורר כעס של בני הבית האחרים עליו. הכעס עלול להוליד ניכור, והתחושות האלה עלולות להחריף את הקשיים.

שיחה גלויה עשויה להיות מקור לנחמה. עשויים לעלות בה רעיונות יעילים כיצד להקל על ההורים, על האחים וגם על הבת-האחות המטופלת.

אחים, ובהמשך גם חברים קרובים, עשויים להיות גשר משמעותי בדרכוה של ילדתכם להחלמה

הם עשויים לספק נחמה רגשית, ובעיקר להיות שותפים לרגעים מסיחי דעת ומהנים. מבחינת ילדתכם, אחיה וחבריה יכולים להיות שותפים גם לפעילויות שאתם לא תוזמנו אליהן, כגון: משחק, צפייה בטלוויזיה, בילוי בקניון או הליכה לסרט.

בתכם אמנם נמצאת במאבק מתיש, אבל היא עדיין נערה. אחים וחברים עשויים לבנות עבורה גשר לחיים בלי הפרעת אכילה. תנו לצעירים מכם מקום בתהליך הטיפול, עודדו את מעורבותם, אך בה בעת היזהרו מציפיות גבוהות מדי – הן מבחינת ההבנה והן מבחינת הנשיאה בנטל. גם הם מתמודדים עם קושי, ובל נשכח שיש להם בגילם סערות משל עצמם.

קביעת משקל יעד באנורקסיה נרווזה

שיקום תזונתי ושיקום משקלי הן המטרות הטיפוליות המרכזיות בהפרעות אכילה, מאחר שהסיבוכים הרפואיים באנורקסיה נרווזה הם תוצאה ישירה של הירידה במשקל ותת-התזונה.

לצורך השיקום המשקלי נהוג לקבוע משקל יעד, שהוא המשקל הנדרש להשגת החלמה גופנית. כלומר, משקל שבו הגוף יתפקד בצורה תקינה ויירפאו סיבוכים בריאותיים כגון: תפקוד הלב והכליות והמחזור החודשי, יתאפשרו צמיחה אופטימלית והתפתחות תקינה בהתאם לגיל, ותושג בריאות נפשית, מוחית ותודעתית מלאה.

משקל היעד לוקח בחשבון לא רק מדדי בריאות גופניים, אלא גם דרישות תזונתיות אינדיבידואליות. תפריט מותאם עשוי לחסוך לילדתכם התנהגויות אכילה בולמוסיות, אשר מקורן בתפריט חסר, אשר אינו עונה על צורכי הגוף.

בנוסף, המטרה היא לשפר מדדים פסיכולוגיים כגון: דיכאון, חרדה ומחשבות כפייתיות. לעיתים נדרש לשם כך משקל גבוה יותר מזה שמביא להסדרת המדדים הפיזיולוגים שנפגעו. חשוב לדעת כי נהוג לקבוע טווח משקלי כיעד, ולא משקל ספציפי, מאחר שעתידות להיות תנודות טבעיות של עלייה וירידה במשקל. קביעת טווח עוזרת לפוגג נוקשות מחשבתית ומחשבות כפייתיות, המעכבות את תהליך ההחלמה מהפרעות אכילה.

אין כמובן משקל יעד אחיד לכולם. הטווח המשקלי שנקבע כמטרת יעד מותאם באופן אישי לכל מטופל, על סמך נתונים כגון: מין, גיל, גובה, היסטוריית הגדילה (אחוזוני גדילה לפני שהחלה הפרעת האכילה), שלב ההתפתחות המינית, גיל העצמות ופוטנציאל הגדילה. כידוע, לכל אדם יש מאפיינים ייחודיים והרכב גנטי משלו.

חשוב לציין עוד כי טווח היעד המשקלי של ילדים ובני נוער משתנה לאורך תהליך ההחלמה, כיוון שהם לא סיימו לגבוה ולהתפתח. יש לבצע הערכה חוזרת מדי 3–6 חודשים, ולעדכן את היעד המשקלי המיטבי.

השינויים האלה יוצרים במקרים רבים תסכול - הן אצל המטופלת והן אצל ההורים, מתוך תחושה שהיעד כל הזמן מתרחק והתהליך אינסופי, למרות שאנחנו משקיעים מאמצים אדירים ואיננו מתפשרים. גם בנושא זה חשוב לתאם ציפיות מדי פעם לאורך הדרך, ולזכור שגדילה, הכוללת עלייה במשקל, היא תהליך תקין ובריא, שמתרחש אצל כולם, והוא חלק מהותי ובלתי נפרד מההחלמה.

יתרה מזאת, חשוב לזכור שגם אחרי תקופת ההתבגרות, כאשר מסתיימת ההתפתחות הגופנית, המוח ממשיך להתפתח. אם הגדילה תיעצר - המוח יפסיק להתפתח. לפיכך, ייתכן שיהיה הכרח להמשיך את השיקום הגופני.

למרות כל אלה, לא בכל מקרה נכון להציב משקל יעד. יש מקרים שבהם הצוות המטפל לא ינקוב בשלב הראשון ביעד מספרי, ואפילו לא בטווח יעד, כדי למנוע מצב שבו המטופלת תגיע למשקל היעד בטרם השיבה לעצמה את כל תפקודי הגוף שהיו אמורים לשוב, וסימנים חיוניים יהיו עדיין בלתי תקינים. מצב כזה יוצר אכזבה ותסכול, ועקב כך יהיה לילדה קשה עוד יותר להשלים את העלייה המשקלית שנדרשת לה על מנת להיות בריאה.

היזהרו מלהבטיח לילדתכם הבטחות בנוגע למשקל, כגון: שלא תעלה למשקל מסוים או שלא תחזור למשקלה טרם המחלה.
קביעת משקל יעד נמוך יותר מהמשקל לפני הירידה משדרת מסר שלילי ומזיק. הילדה עלולה להבין כי המשקל שלה לפני ההפרעה היה גבוה מדי, טוב שירדה במשקל, ואילו רק ירדה במשקל בצורה "בריאה" יותר היתה יכול להישאר במשקל החדש. מסר כזה עלול ליצור אצלה ציפייה, כי תוכל להיכנס לתהליך ירידה "מבוקר ובריא" אחרי שתגיע למשקל היעד.
אל תנהלו משא ומתן לגבי משקל היעד. משא ומתן כזה יוצר אצל הילדה ספק לגבי איכות ההחלטה, ונוטע תקווה כי תוכל לשנותה בהמשך.
אל תחמירו עם עצמכם יתר על המידה. שינוי השיח סביב הנושא לוקח זמן, וכולכם תאמרו מדי פעם דברים שבדיעבד תצטערו עליהם. זה בלתי נמנע. בעצם העלאת המודעות ובמאמץ להימנע משיח סביב נושאים אלה אתם עושים דבר חשוב למען ילדתכם, ומספקים לה סביבה בטוחה ורגועה יותר.
מחקר עדכני, שפורסם ב-2023, מצא שיש חשיבות עליונה בחזרה למשקל ולעקומת הגדילה טרם ההפרעה. החוקרים מצאו כי ככל שהפער בין המשקל המקורי לבין המשקל בזמן ההפרעה גדול יותר – כך גדל מספר הסימפטומים של המחלה, ובכלל זה: הגבלת אכילה, צמצום אכילה ו"טיהור" חמורים ועיקשים יותר. כמו כן נמצאה ירידה בסיכויים לממש את פוטנציאל הצמיחה לגובה הגנטי. רק השבת כל המשקל שירד וחזרה לעקומת הגדילה טרם המחלה הביאו לתיקון ההפרעות ההורמונליות ולתיקון הפגיעה בגדילה, והגדילו את הסיכויים למימוש פוטנציאל הצמיחה והגובה הגנטיים.
מחקר סקירה מ-2022, שבדק את גורמי הסיכון לנסיגה ולחזרה של אנורקסיה, מצא כי המיתאם החזק ביותר היה ל-BMI תקין (kg/m2, כלומר משקל חלקי גובה בריבוע) בסיום הטיפול. המסקנה היתה כי מטרה מרכזית בטיפול צריכה להיות הגעה ל-BMI תקין על פי המדדים המותאמים לכל מטופל, ולא פחות מ-BMI-20, על מנת להפחית את הסיכון לחזרת ההפרעה.

פעילות גופנית

האבחנה של הפרעת אכילה באה לרוב עם הנחיה להוריד באופן משמעותי או להפסיק לחלוטין את הפעילות הספורטיבית שהילדה מבצעת. במקרים רבים הילדה אינה חשה בסיכון או שהיא נטולת מוטיבציה, ולא תאמץ את ההנחיה. גם אם להערכתכם הפעילות הגופנית משפרת את מצב רוחה ואת מצבה הרגשי של הילדה, חשוב לא לאפשר לה לבצע פעילות ספורטיבית מעבר להמלצה המקצועית. פעילות כזו עלולה לפגוע בתפקוד הלב ולהיות מסוכנת.

בנוסף, פעילות גופנית מוגברת יוצרת תחרות על משאבי הגוף ומערערת את המאזן האנרגטי. האוכל בתפריט נועד להזין את הגוף ולסייע בבנייתו ובשיקומו, ואסור "לבזבז" אותו על פעילות גופנית מאומצת.

עצירת הפעילות או הגבלתה אמנם עלולות להיחוות כגזירה קשה על ידי ילדה המתמודד עם הפרעת אכילה, במיוחד במקרים שבהם הפעילות מהווה חלק משמעותי מסדר יומה או מהפעילות החברתית שלה. צעד כזה עלול גם לעורר חרדה ואי שקט. כתוצאה מכך מנסים מטופלים לקיים אימונים בסתר, בחדר או מחוץ לבית, למרות האיסור.

עבורכם, ההורים, הנחיה כזו מגדילה עוד יותר את האתגר, שהוא גדול וקשה ממילא. ילדתכם עלולה להצביע על סתירה בין הדרישה שתאכל מאכלים הגורמים לה "להשמין" לבין עצירת הפעילות הגופנית. יתר על כן, שתי הבקשות הללו עומדות בניגוד גמור למה שהפרעת האכילה תובעת ממנה.

כדי להתמודד עם הבעיה, היו עם ילדתכם במצוקה שלה, והסבירו לה את ההיגיון הפשוט שמאחורי ההנחיה: "אנחנו יודעים שאת אוהבת לרוץ ומתגעגעת לריצה, אבל הלב שלך חלש מדי כרגע, ועלול לא לעמוד בעומס".

במקביל אפשר לבנות כתמריץ תוכנית עתידית לחזרה לפעילות גופנית, בשיתוף עם הצוות המטפל.

עקרונות מנחים בתהליך ההזנה מחדש

אתם, ההורים, אחראים על התוכנית התזונתית של ילדתכם לאורך תהליך השיקום התזונתי, בעזרת התפריט המותאם שיגובש יחד עם הדיאטנית. במקביל, גם הילדה צריכה לקחת על עצמה אחריות.

חלוקת האחריות:

ההורה מכין ומגיש את האוכל, ומשגיח שייאכל. כדי שזה לא ייראה כשיטור, עדיף שכל הארוחות יהיו ארוחות משותפות. אפשר להצטרף לחלק מהארוחות של הילדה עם כוס קפה, ובאחרות לאכול איתה ארוחות מלאות, ורצוי לייצר אווירה נעימה בעזרת שיחות על נושאים אחרים.
בסיום הארוחה ההורה רושם מה הילדה אכלה, לצורך מעקב יומיומי, כדי שיהיו לכם וגם לצוות המטפל נתונים מדויקים ומהימנים. ככל שהרישום יהיה מדויק כך יתייעל הטיפול.
הילדה אחראית לאכול את מה שרשום בתפריט, כפי שהגיש ההורה. כדי לייצר יציבות וביטחון, חשוב להקפיד על התפריט במלואו - לא יותר ולא פחות מהרשום בו.
בהמשך לכך, רצוי להימנע מהחלפת פריטים שמופיעים בתפריט. ילדתכם מרבה להתעסק בערכו התזונתי של כל פריט, וכל החלפה כזו יוצרת פרצה, שגוררת עיסוק מוגזם בחישובים ובניסיונות לבחור פריטים בעלי ערך תזונתי נמוך יותר ולצמצם את התפריט. עיסוק כזה מגביר את החרדה של הילדה.
חשוב גם להקפיד על אכילה במקצב קבוע ובמרווחים קבועים של שעתיים וחצי עד שלוש שעות בין תחילת ארוחה אחת לזו שאחריה.
זכרו: הדרכת הורים מתאימה תעזור לכם להתמודד עם שאלות, תגובות ודילמות לאורך הדרך, ותמנע טעויות מיותרות.

בולמיה ואכילה בולמית < הפרק הקודם | לפרק הבא > מכשולים נוספים לאורך הדרך