ראשית: גילוי ההפרעה

בעת פנייה לרופא המשפחה עלינו לזכור שלא כל הרופאים מכירים ומבינים היטב את הפרעות האכילה. לכן, חשוב שההורים יקיימו פגישה מקדימה עם הרופא, לפני הפגישה עם הילדה, ויציגו בפניו את רשימת ההתנהגויות והסימנים המדאיגים של הבת. הרשימה צריכה להיות מפורטת, ורצוי שתלווה בדוגמאות ממשיות מהימים האחרונים.

כדאי לדעת שבדיקות הדם של הילדה יהיו לרוב תקינות לחלוטין. זוהי תופעה אופיינית להפרעות אכילה, ועלולה לבלבל את הילדה, אתכם ההורים וגם את הרופא המטפל, אם אינו מכיר לעומק הפרעות אכילה. באופן פרדוקסלי, רמות שומני הדם עלולות להיות גבוהות מהתקין, והדבר עלול להוביל למסקנה שירידה במשקל היא אכן הפתרון הנכון. "כלל האצבע" הוא: אם הורה סבור שילדו סובל מהפרעת אכילה, הוא ככל הנראה צודק! ההורים יודעים ורואים נכוחה את השינוי המתפתח אצל בתם. 

אם הדבר אפשרי, רצוי לבקש מהרופא שהשקילה בבדיקה הראשונית תתבצע עם הגב לצג המאזניים. החשש הוא שהילדה תיבהל מהמספר, ואז תחתור לרדת במשקל ביתר שאת, או שהיא דווקא תתעקש לשמור עליו, ולא תתאפשר התקדמות לעבר שינוי (אלא אם הרופא שלכם הוא גם מומחה בטיפול בהפרעות אכילה). ברוב המרכזים המתמחים בטיפול בהפרעות אכילה, השקילה תהיה בדרך כלל גלויה לעיני הילדה, כחלק מתהליך הטיפול.

אינכם רוצים שהילהד תשמע מהרופא עד כמה הוא מעריך את ההישג שלה בירידה במשקל, או כמה הולם אותה השינוי הגופני, או שבריא יותר משקל נמוך ולא עודף. אלה משפטים הנאמרים בתום לב בחדריהם של רופאים, וקשה להתמודד איתם אחר כך - בבית ולאורך הטיפול.

אם אתם חוששים מתגובת רופא הילדים או המשפחה, ניתן לפנות ישירות למומחה להפרעות אכילה. מומחים בתחום יכולים להיות רופאי מתבגרים או פסיכיאטרים, העוסקים בנושא ובקיאים בו. רשימה של אנשי מקצוע מתאימים מופיעה בקישור זה מאתר העמותה הישראלית למניעה, לטיפול ולמחקר בהפרעות אכילה. לעיתים אפשר להיעזר בשלב הראשוני במכרים שהתמודדו, או מתמודדים, עם מצב דומה. 

עם זאת, זכרו שרופא הילדים או המשפחה עשוי להיות חבר צוות משמעותי בטיפול בילדתכם בהמשך ההתמודדות.

כאמור, הפרעת אכילה היא הפרעה פסיכיאטרית בעלת השלכות גופניות ותזונתיות משמעותיות. בהתאם לכך, הטיפול בה מורכב ודורש עבודה משולבת של צוות רב-מקצועי. הסיוע הרב-תחומי אמור לכלול: טיפול פסיכיאטרי, טיפול פסיכולוגי וטיפול תזונתי. חשוב שהם יינתנו על ידי מומחים בעבודה עם בני נוער וילדים הסובלים מהפרעות אכילה.

לצד זאת, זכרו תמיד כי הגורם החשוב ביותר בצוות הטיפולי הוא בראש ובראשונה אתם ההורים. אם בתכם אינה מטופלת במסגרת אשפוז ולא בטיפול יום בבית חולים או במרפאה להפרעות אכילה, אתם תידרשו לבחור את חברי הצוות המטפל בבתכם ולהיות אחראים על המערך הטיפולי.

הצוות המטפל אמור לעבוד בשיתוף מלא איתכם, ויש חשיבות עליונה לתקשורת השוטפת בין אנשי המקצוע לבינכם. עקביות ומסרים אחידים של כל אנשי הטיפול, כולל בני המשפחה, היא תנאי להצלחה. בתכם תחפש סדקים במסרים, כדי למלט את עצמה מהשינוי, עד לרגע שבו תבין כי ניצבת מולה חזית אחידה, המדברת בקול אחד ופועלת בשיתוף פעולה מלא למענה. 

תפקיד הפסיכיאטר ברוב הפעמים הוא לרכז את הצוות הרב-מקצועי, לקבוע מטרות לטווח קצר ולטווח ארוך, להגדיר את הצורך בבדיקות רפואיות (הקשורות לטיפול או לסימפטומים), לאבחן הפרעות נלוות שיש צורך לטפל בהן. במקרים שבהם נלווית להפרעה האכילה תחלואה נפשית נוספת, כגון חרדה או דיכאון, הפסיכיאטר ייתן לבתכם טיפול תרופתי, במידת הצורך ובהתאם להערכת המצב. 

נועד לסייע למטופלת לחזור למסלול התבגרות תקין, תוך מתן מענה לצרכיה הרגשיים. ישנן גישות טיפול מגוונות, ומטפל מיומן יעשה לרוב שימוש בטיפולים מגישות שונות. חשוב להבהיר ולהדגיש, כי טיפול רגשי אינו יכול להצליח ללא תיקון גופני.

מתחיל בהערכה של המצב, הצרכים והחוסרים התזונתיים, והמשכו הוא בניית תפריט מותאם, מעקב אחרי האכילה והמשקל והטמעת הרגלי אכילה תקינים. הטיפול מבוסס על עקרונות הטיפול המשפחתי, כאשר אתם, ההורים, אחראים על תהליך ההזנה מחדש. כלומר, על יישום התוכנית התזונתית בבית: הכנת הארוחות, הגשתן, ישיבה משותפת ורישומי אכילה. חשוב לדעת שתחילתו של הטיפול התזונתי בילדה הסובלת מאנורקסיה עלולה להיות מאכזבת. חיכיתם בתקווה גדולה לטיפול, כדי להתחיל את הדרך להחלמה, אלא שהתחלת המסע מתאפיינת דווקא בנסיגה, והיא עלולה להימשך שבועות אחדים.

הטיפול התזונתי מתמקד בקביעת סדרי אכילה: 5–6 ארוחות ביום בשעות קבועות, בהרכבי תפריט ברורים ובשינוי התנהגויות האכילה. יש לזכור שהילדים שסובלים מאנורקסיה מגיעים לטיפול אחרי תקופה לא קצרה שבה פיתחו משמעת עצמית גבוהה. היא מאפשרת להם לצמצם מאוד את האכילה. 

הטיפול רק "מארגן" מעט יותר את הילדה הסובלת מהפרעות, והופך למוקד שסביבו מתארגנת הפרעת האכילה מחדש וביעילות. ההקפדה על אכילה מסודרת לפי תפריט היא מפתח להצלחה. כדי שהתהליך יצליח, חשוב מאוד שהאחריות על הארוחות תעבור להורים. ככל שהילדה מבינה שהארוחות הן בסדר עדיפויות גבוה יותר מכל חוג או מפגש, מחלחלת אצלה ההבנה שעדיף לה לשתף פעולה עם התוכנית. זאת בחירה בין שתי אפשרויות קשות, אך היא תיצור את המוטיבציה הראשונית שתאפשר התקדמות. 

כאשר ילדתכם סובלת מאכילה התקפית או מבולימיה, השבועות הראשונים עשויים להיות פחות כאוטיים ולכן מעוררי תקווה, מאחר שהכנסת סדר באכילה תוריד את התדירות ו/או את העצימות של התקפי האכילה. אולם, יש לזכור שהפרעות אכילה הן עוצמתיות מאוד, ונותנות מענה לחוסרים פיזיים ו/או לקשיים רגשיים מעיקים. חשוב שתדעו כי גם אם היציאה למסע הטיפול תיחווה כמעין ירח דבש, סביר להניח שתגיע אחריו נסיגה. חשוב שתתכוננו אליה, ולא תאפשרו לנסיגה לרפות את ידיכם. יבואו בהמשך נסיגות נוספות, וגם עליהן תצטרכו להתגבר בכוחות משותפים.

העקביות והמסרים האחידים של כל אנשי הטיפול והמשפחה חיוניים להצלחה. ילדתכם תחפש "סדקים" במסרים, כדי "להימלט" דרכם, ועליכם לעשות הכל כדי למנוע זאת.

בשלב הראשון אין לנו זמן לעסוק בשיקום הרגשי של הילדה ובבניית מוטיבציה. המטרה המיידית, העליונה בחשיבותה, היא שיקום המשקל מהר ככל האפשר. זהו אתגר עצום עבור הסובלים מהפרעת אכילה. כאשר המוח מורעב, קשה לנצל גם מוטיבציות מוכרות מהעבר. הליווי שלנו, ההורים, וההליכה שלנו עם הילדה בדרכה, הם הגורם הראשי שעשוי לאפשר זאת.

מזון הוא הדלק של הגוף - והוא גם חלק מהחיים, מההתנהגות האנושית ומהתנהגות חברתית. עם זאת, מדובר אך ורק בעזרה ובתמיכה, ובשום אופן אין לכפות אכילה באופן פיזי ובכוח, בדיוק כפי שלא ניתן לכפות על תינוק לאכול.

היא עלולה לפרק את ילדתכם וכל מי שבסביבתה, כולל אתכם, והיא תמיד מתישה ושוחקת. אבל אין ברירה. ילדתכם זקוקה לליווי של כל מי שאוהב אותה, כפי שהייתה זקוקה לליווי וסיוע כפעוטה חסרת אונים. חשוב שנזכור זאת ברגעי השבר, הכעס והכאב – והם יהיו רבים ומטלטלים. 

ילדתכם תזכור לכם תמיד שהייתם איתה ברגעיה הקשים ביותר, שאתם אוהבים אותה ושלא ויתרתם לה - כי אינכם מוותרים עליה.

לעומת זאת, הימנעות מאכילה כן מזיקה לה – מבחינה גופנית ונפשית כאחת. לאחר ארוחה, ילדתכם תוצף ברגשות אשמה ובתחושת כישלון מרה. תחושת הבטן תהיה בלתי נסבלת. היא תחוש את כיס הקיבה גדוש, ועלולה לסבול מכאב בטן מתמשך עד שתתרוקן. מעבר להיבט הנפשי, בהפרעות האכילה השונות, המזון אכן עובר לאט מאוד במערכת העיכול, ועל כן תחושת המלאוּת והציפייה להתרוקנות הן אותנטיות.

כל מילות הנחמה לא יפיגו את המצוקה הגופנית, ומצוקתה של ילדתכם תהפוך למצוקתה שלכם. האור בהמשך הדרך הוא הידיעה כי ככל שהמצבים האלה יחזרו על עצמם, מצבה הגופני של ילדתכם ישתפר. מעבר לכך, זהו גם מצב של חוסר ברירה: ילדתכם ואתם חייבים לחיות תקופה מסוימת עם רוע הגזרה. עוצמת החוויה הקשה תפחת עם הזמן, רק בזכות התמדה.

אם תרפו אפילו פעם אחת - לא תדרשו מילדתכם לאכול, תימנעו מלהגיש לה את האוכל או "תוותרו" לה ולא תעמדו על כך שתסיים את המנה, בתכם עלולה לאבד את היכולת לאכול בניגוד למחשבה האנורקטית המנהלת אותה. לרגע אולי תהיה – לכם ולה – תחושה של שחרור, אולם זהו הכלא הפנימי של הפרעת האכילה. הכלא שילדתכם כלואה בתוכו, בלי יכולת לשחרר את עצמה מכבליו. כאשר אינכם משאירים מקום לבחירה, אתם חוסכים מאבק פנימי קשה, אשר ילדתכם אינה מסוגלת לנהל. אין לכם ברירה! אסור לוותר אפילו על כפית. האמירה חייבת להיות: "את חייבת לאכול את המנה כולה. ממש את כולה. לא כמעט ולא בערך. אנחנו לא קטנוניים. זאת התרופה שאת זקוקה לה". 

אם תוותרו אמנם תשרור אווירה הרבה יותר נעימה בבית, אבל מיד תצוץ המחשבה המטרידה שוויתרתם, כי גם אתם חושבים שילדתכם שמנה. אחריה יעלה בראשה של הילדה רצף של מחשבות קשות ורודפניות – איך באמת אני נראית? למה לי להילחם במי שאני? איך ומה אפחית בארוחה הבאה? אלה יהיו מחשבות מעגליות, שלא ירפו, ימלאו את הראש ואת הזמן, ולא יותירו מקום לשום דבר אחר - עד לארוחה הבאה ולעיתים לאורך כל היום. 

זה המקום והזמן להחליט במקום ילדתכם! להכין את האוכל - ולא להניח לה להכין בעצמה. למדוד, להניח את המנה הנכונה בצלחת ולא להשאיר לילדתכם את הפעולה המייסרת הזו. היא פשוט לא מסוגלת עדיין לבצע אותה.

האוכל והצלחת צריכים להיות מוכנים תמיד על בסיס ההסכמות שנוצרו ביניכם, או בטיפול, בדייקנות מוחלטת. אין להוסיף אפילו כפית שמן, גם אם אולי לא תורגש, אם לא סוכם על כך, ואין להוסיף אף פירור מעבר למוסכם. חוסר אמינות עלול להיות הרסני ולערער את המבנה העדין כולו. שיקום האמינות עלול לארוך זמן רב ולפגוע ברציפות הטיפול.

כשילדתכם במצוקה - ההיגיון אינו פועל. לא מעניין אותה מה נכון ומי צודק, והיא לא יכולה לנתח בבהירות מה קורה לה.

זכרו כמה חרדה ארוחה כזו מעוררת, במיוחד אם נאכלה כראוי. תשבוחות עלולות להעצים את תחושות ה"כישלון" של ילדתכם, על כך שאינה מצליחה לעמוד בחוקי התזונה הנוקשים שקבעה לעצמה. עדיף לעשות משהו מהנה אחרי רגעים מוצלחים כאלה, בלי לתת לו כותרת או פרשנות ובלי לקשר אותו ישירות לארוחה.

אם הילדה מתלוננת שאיננו מעריכים את מאמציה, אפשר וחשוב לתת לה משוב אמיתי ומשמעותי על כך שאנחנו רואים את המאמצים שלה ואת הקושי הרב עימו היא מתמודדת. חשוב לדבר על מה שאנחנו רואים ולא על מה ש"אנחנו מבינים", כי הילדה עלולה לחוש כעס על כך שאיננו מבינים אותה נכון. 

אין לנו תשובות טובות על ההאשמות שלה כלפינו: על כך שאנחנו מתעלמים מהרצון האמיתי שלה ואיננו מתחשבים בה, או שאנחנו משמינים אותה. חשוב להכיר בכאב של הילדה, אך לומר שאין טעם לדבר על כך כרגע. 

כמו למשל: "אקנה לך משהו אם...", כי הם נוטים להיות קצרי מועד. הסכמים כאלה מניבים הישג אחד או שניים, אך הם עלולים להגיע בקלות למחוזות מורכבים ומוגזמים, ולעצור את תהליך הטיפול וההחלמה. כי מה יקרה אם תהיה נסיגה? נחזיר את הכלב שאימצנו לפני שבוע ב"צער בעלי חיים"?

המצב המסובך מכביד עלינו מאוד, מעולם לא התמודדנו עם בעיה כזאת, ולא זו בלבד שאיננו משוכנעים כי עשינו עכשיו את הדבר הנכון - לא פעם באמת נטעה. אתם חייבים לסלוח לעצמכם, ולהיעזר במי שלא ישפוט אתכם, שעשוי להקל עליכם במסע ושיכול לסייע לכם לצמצם את מספר הטעויות. 

רכישה של חולצה, מכנסיים או שמלה חדשים מעוררת הרבה ציפיות - וחרדה. עצם תהליך הבחירה והמדידה בחנות עלול להיות בלתי נסבל מבחינת ילדתכם ואולי גם מבחינתכם. לכן, כדאי להימנע ככל האפשר מקניית בגדים, להגיע מראש להסכמות על המידה, או לקנות בצורה שאינה מחייבת מדידה בחנות.